פרי צדיק
אשת חיל מי ימצא. בזוהר הקדוש (ח"ג מב ב) אשת חיל דא כ"י דהיא גבירתה מכמה חיילין וכמה משריין דמשתכחו כו' והוא עפמש"נ אין המלך נושע ברב חיל גבור לא ינצל ברב כח שקר הסוס לתשועה וגו' ואמרנו שהוא על ג' דברים שנזכר בפ' בפיך ובלבבך לעשותו, ולא כ' במעשיך כמו בפיך ובלבבך, אך גמר המעשה אינו תלוי באדם רק בא על ידי השי"ת, ומצד האדם העיקר בפיך שהוא ד"ת וכמ"ש בזוהר הקדוש (ח"א רב רע"א) דהא לית לך מלה לתברא יצר הרע אלא אורייתא. והיינו תורה שבעל פה שהוא הרב חכמה שמתקן הרב כעס וכמ"ש (סוכה נב:) משכהו לבית המדרש מקום חידוש הלכות תורה שבעל הפה, ובלבבך היינו יראת שמים שנקרא לב וכמשנ"ד (יומא עב:) ולב אין על מי שאין בו יראת שמים, ועל ידי היראה הוא גבור הכובש את יצרו, והגבורה עיקרה בלב וכמש"נ (שמואל ב י״ז:י׳) אשר לבו כלב הארי', וזש"נ אין המלך, היינו רבנן דאיקרי מלכים כמ"ש (גיטין סב.). נושע ברב חיל, היינו רוב ד"ת עדמ"ש (ברכות סד.) ילכו מחיל אל חיל ופירש"י מישובה לישובה וממדרש למדרש, גבור היינו הכובש את יצרו על ידי יראת שמים. לא ינצל ברב כח גבורתו. ומ"מ מועיל התורה והיראה אך לא לגמרי, שקר הסוס לתשועה, הוא נגד בעל המעשים שסוס הוא משל על פעולת וזריזת האדם במעשים טובים כמ"ש (סנהדרין צו.) לאברהם יצחק ויעקב שרצו לפני כסוסים והיינו השתדלות במעשה, ומי שסובר שעל ידי המעשם יושע וינצל מיצר הרע הוא שקר, דגמר המעשה הוא מהשי"ת כאמור, וכן לכל הג' פעולות עיקר הישועה מהשי"ת כמ"ש (סוכה שם) ה' לא יעזבנו בידו, ועז"נ הנה עין ה' אל יראיו למייחלים לחסדו שהשי"ת בחסדו מושיעם, וז"ש אשת חיל דא כ"י, והיינו מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה, דהיא גבירתה מכמה חיילין היינו ד"ת חידוש הלכות שנקרא חיל, וכמה משריין, והיינו דה' אחרונה איהו יראה ושריא בה יראה כמ"ש זה"ק (הק' ה ב) וזה נגד גבור הכובש את יצרו ושם א"ד מורה על יראה כמש"נ ואם אדונים אני אי' מוראי וכן ה' אחרונה מרמז גם על מעשה המצוה וכמ"ש זה"ק (ח"ג קכ"ג רע"ב ברע"מ) התורה והמצוה דאינון בן ובת וכו', וזה גם כן המכוון בגיר' ס"א אפיקת כמה חיילין כמה משריין כמה צדיקים וכלם אקרין בנים לקב"ה ולכ"י, והיינו תורה שבעל פה ויראה ומעשה המצוה שכלם סוד כ"י ה' אחרונה. ושבת אשת חיל מתעטרת בעמא קדישא דאיתא בזוהר הקדוש (ח"א מז ב) יום השביעי דא תורה שבעל פה דאיהי יום שביעי והיינו מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה, ובזוהר הקדוש (שם לב א) דשבת אקרי דיבור והיינו דבר ה' זו הלכה (כמ"ש שבת קלח:) וכן בשבת נברא הפה בנפש כמ"ש בס' יצירה והיינו שיהיה פי' ה' דיבר, וכמ"ש (זח"ג רא ב) אתקדש יומא סליק פומא דשליט על כולא פי' ה', וכן בשבת נקראו כל ישראל יראי שמי (כמ"ש תענית ח:). וכן בשבת ישראל נקראו בעלי מעשים על ידי שמירת שבת ששקולה כנגד כל המצות כמ"ש במדרש (ש"ר סו"פ כה) ובזוהר הקדוש (ח"ב פט א) ומש"ה אומרים אשת חיל קודם קידוש של שבת. ואמר בזוהר הקדוש עטרת בעלה כד"א עטרת תפארת ורלא חד, והיינו כ"ע איהו כתר מלכות ונקרא כ"י עטרת שמכתיר ונעשה עטרה להקב"ה וזהו עטרת לתפארת ז"א וכלא חד שתפארת היינו שהשי"ת מתפאר בישראל, והוא תפילין דמארי עלמא שבהם השי"ת מתפאר בישראל (כמ"ש ברכות ו.) כ"ע איהו קרקפתא דתפילין שהיא על הראש מחשבה מוחא וזה הכתר נקרא תפארת שהוא תפילין דמארי עלמא וזהו וכלא חד. יאמר אחר כך בזוהר הקדוש אשת חיל מי ימצא דא כ"י כמה דאמרין והיינו ה' אחרונה כמשנ"ת, מי ימצא כד"א אשר ימצא אתכם באחרית הימים, היינו מי הוא מדת בינה כמ"ש (זח"ב קטו ב) אחרית הימים מרמז גם כן לבינה כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב קפט ב) אמא קדישא דהיא אחרית הימים והיינו דימי בראשית ז' מדות תחתוניות ומתתא לעילא בינה אחרית הימים שבת עלאה, והנה ג' קדושות שבת נקראו בזוהר הקדוש מתי"ק חק"ת קדישין א"ק (זח"ב פח א) וברע"מ (צב א) שבת עלאה שבת דיומא שבת דליליא והיניו מדת לילה ומדת יום קוב"ה ושכינתיה והיינו ז"א וחק"ת. ושבת עלאה שהיא בינה הוא עתי"ק עפמש"כ בתיקונים אחרונים (סוף תי' ה') אם איהי באומאה הוא אבא ואמא דאינין או"ב יכלין למיעבד התרה הה"ד ומי יפר כו'. ומזוהר הקדוש לעיל מבואר דמי היינו בינה אמא עלאה ואיך אמר בתיקו' דמרמז ומי יפר לאבא ואמא דאינון או"ב, אך בזוהר הקדוש (ח"ב ד' א') דחכמה ובינה הם תרין רעין דלא מתפרשין דא מן דא וממילא מי שמרמז בינה הוא כלול גם כן מחכמה דלא מתפרשין, וחיבור חכמה ובינה מוליד הדעת, ודעת הוא פנימיות מכ"ע, ומש"ה שבת עלאה שהיא בינה כולל כל ג' הראשונות, ומי שזוכה לשבת עלאה הוא זוכה לקדושת כל הג"ר, וזהו עתי"ק והוא מ"ש ברע"מ (פנחס רנז א) שכינתא אתקריאת שבת מסטרא דתלת דרגין והיינו כשזוכין לשבת עלאה ויעקב אסתלק גו עלמא דאתי (כמ"ש זח"א רז א):
ספר ליקוטי מאמרים
ולכך כשישראל נקראים יקרים נאמר הבן יקיר לו אפרים (כמה שכתוב ויקרא רבה פ"ב) נקראים על שם זרעו של יוסף שומר הברית וכמו ששמעתי דבכל מקום בתנ"ך אפרתי רצה לומר שלא ראה קרי מעולם, וכן ישראל נקראים יקרים שעמך כולם צדיקים שומרי הברית ואפילו ערלי ישראל נקראים מולים כי מקרי נעשה יקר ולכך נקראים אפרים ולכן עמלק נופל ביד זרעו של יוסף שלא ראה קרי מעולם ואין שייכות וטענה לעמלק ולכך נופל בידם, והקשו שם בגמרא בבבא בתרא (קכ"ג:) מדוד ותירצו דכתיב בד"ה שנפלו עליו ממנשה ומכל מקום המלחמה נקרא על שם דוד והוא כמה שכתוב בנזיר (ס"ו:) גדול העונה אמן וכו' שהרי גולירין וכו' המשילו הברכה לירידה למלחמה שכל מלחמה הוא המלחמה לד' בעמלק מדור דור והוא גם כן מלחמת היצר שבלבבות בני ישראל ונקרא ירידה כשנכנס למלחמה דצריך לירד למקום הרע להכניעו, והוא על ידי הברכה לד' על כל ענייני עולם הזה דמכיר שהכל מהשם יתברך ומעלה הכל למעלה דלד' הארץ ומלאוה ואז אחר כך הארץ נתן לבני אדם שכבר נכבשה לפניהם וכמה שכתוב בריש פרק כיצד מברכין כאן לאחר ברכה, וכן מה שכתוב (ברכות ז'.) ישמעאל בני ברכני יהי לרצון שיכבשו וכו' אמר גם כן לשון כבישה כעין כיבוש מלחמה והוא כענין נצחוני בני (ב"מ נ"ט:) דצדיק מבטל גזירת מדה"ד על ידי התפלה הדומה לעתר שמהפכה למדת הרחמים, (סוכה י"ד.) וכדרך שאיתא בתדבא"ר [ר"פ י"ח] על פסוק נוכח פני ד' מה כאן וכו' המלחמה ויכו וכו' ואלולי הדבר כתוב אי אפשר לאמרו והאומרו חייב מיתה עיין שם דהכונה דמפרש נוכח היינו לנצח כביכול להשם יתברך כעין ניצוח מלחמה דהתם וזהו דהאומרו חייב מיתה דנראה חס ושלום כגידוף והתשת כח, אבל כך רצה השם יתברך שיכבשו רחמיו את כעסו על ידי תפילת וברכת בני אדם לו יתברך וכאלו הם הפועלים כבישה וניצוח זה למדה"ד הנקרא פני ד' כענין פני ילכו, והברכה הוא ההתגרות והרגזת יצ"ט על יצר הרע והוא ניצוח לשעה, ועניית אמן היינו קיום הדבר שיהיה כן קבוע וקיים יתד במקום נאמן שלא ימוט עוד כשפת אמת שתיכון לעד והוא הניצוח הגמור שיהיה קיים לנצח כן, והיינו כשההכרה ברורה כל כך בלי שום מציאות לינתק מזה כלל וזהו דרגא דדוד שהוא סוף כל דרגין המברר הכל בסוד דדוד מלך ישראל חי וקיים (ראש השנה כ"ה.) שאין בו מיתה כלל דחיים שאל ממך נתת לו עולם ועד, וכן לעתיד משיח בן יוסף ירד למלחמה עם הגוליירין המתגרין וניצוחו יהיה רק לשעה שינגח עמים ואפסי ארץ על ידי חוזק שבקרניו לבד לא בגבורת הגוף רק כשור הנוגח בקרניו שהם לו לכלי זיין ככלי שהוא חוץ מהגוף, שעל זה אנו מבקשים הרם קרן משיחך הוא משיח בן יוסף דתרוממנה קרנות צדיק שהוא הכובש יצרו שצריך להרמת קרן שיוכל לנגח בהתגרות במלחמה, וגמר הניצוח לגבורים הם הגבורים אשר לדוד דנשבתח בגבורה עצמיות כגבורת ארי' וכמה שכתוב (שמואל ב י״ז:י׳) ד'ל'ב'ו' כלב הארי' והוא מזרע יהודה דנקרא גור ארי' והוא יגמור הניצוח עד שלא יצטרכו עוד למלחמה וכלי זיין וקרן וכמש"נ וכתתו חרבותם וגו', והוא בזביחת היצר לעתיד בקניגיון דלויתן ושור הבר שהם הב' יצרים דתאוה וכעס כמה שכתוב במקום אחר, ומעין זה היה לשלמה המלך ע בעולם הזה דנקרא בדה"י איש מנוחות ושלום ושקט בימיו שלא הוצרך עוד למלחמות וזהו השגת אור משיח בן דוד כמו שנתבאר לקמן דע"כ חשש שיוכל לתקן הכל ולהשיב הכל אל הקדושה, וזה הנשיאת נשים נכריות שבזה הוא עיקר ניצוח היצר דיוסף למנוע מביאת ארמית שעל ידי זה נתכסה כל קדושת הברית דישראל כמה שכתוב בעירובין [י"ט א'] דממשכא ערלתי' ולא מבשקר לי' דקשורה בו ככלב שנקשר על ידי ששימש בתיבה (כמה שכתוב סנהדרין ק"ח:) היינו שלא השגיח בצער העולם ואמר שלום עלי נפשי, וזהו על ידי הקישור הגמור בעונג הגופני לתאות נפשו לבד בלי שום כונה לרצון השם יתברך לקיום המין, ובביאת ארמית אין שם מציאות לקיום המין דהרי אין קרוי בנך אלא בנה (יבמות י"ז.) ואינו אלא התקשרות ככלב לתאות נפשו לבד, וזהו כיסוי והעלם לקדושת המילה המעיד בבני ישראל שאצלם הכל בקדושה אבל באמת גם המשוך נקרא מהול ואין צריך לחזור למולו אלא משום מראית העין אין ניכר אבל מכל מקום גם הוא לא יצא מכלל קדושת בני ישראל באמת, ורק אברהם א ע שהוא תחלה לגרים (חגיגה ג'.) כי מתחלה היה לו שם גר דעכל אחד יעקב אשר פדה את אברהם דמצד יציאת יעקב ממנו זכה גם הוא אחר כך לשם ישראל וכמה שכתוב (ב"ר פס"ג) דגם אברהם נקרא ישראל, ומכל מקום הוא לא נימול לח' רק כשהיה גדול ועל ידי חכמתו והשתדלותו זכה לקדושת הברית וכדרך גר המתגייר, ואם אינו בתולדה כך ובעצם רק על ידי ההשתדלות אפשר שיגיע לו קלקול גם כן ע"כ הוא לא מבשקר לי', אבל באמת בני ישראל הם בעצם ותולדה כך דמבטן לשמך נימולים ובלא בחירתו כלל ודבר שהוא בעצם אי אפשר להשתנות כלל כמו שאי אפשר לאדם להשתנות לבהמה ואין הערלה נקראת אלא על שם אומות העולם, (נדרים ל"א:) ואחר שזכה אברהם למילה נתבשר בלידת יצחק שהוא הראשון הנימול לח' והוא מדת הגבורה שבעולם בכבישת היצר, ומזה נמשך הפיכת סדום שהיתה מלאה זוהמת היצר בתאות כמו שאמרו ז"ל (נזיר כ"ג.) על פסוק כי כולה משקה, ושם היתה טמונה נפש דוד המלך ע כמה שכתוב (ב"ר פמ"א) היכן מצאתיו בסדום דזה לעומת זה בשליטת האדם באדם כפי תוקף הקדושה כן הוא תוקף הקליפה המקיפה דע"כ כל הגדול יצרו גדול הימנו, וניצוץ קדוש דנפש דוד המלך ע שהוא עיקר גבור המנצח וכמה שכתוב על פסוק ולבו חלל שהרגו ליצר רע (ירושלמי ברכות פ"ט) והוא הזובחו גם כן לעתיד היה משוקע במעמקי הרע של תוקף היצר רע בתכלית תוקפו וגבורתו עד שלא היה עולה על דעת שום אדם שיש שם מציאות שום ניצוץ קדוש כלל ושום מציאות קדושה בהיותם מלאי זוהמא בתכלית התוקף דתאוה גופנית, וע"כ נקרא בלשון מציאה שהיה כמציאה הבאה בהיסח הדעת, וקודם הפיכת סדום מסטרא דגבורה ואש דיצחק שהתעורר להתגלות בעולם לא היה מציאות להתגלות דבר זה כלל שאף במקום תוקף תאוה כזו יש מציאות קדושה, רק אחר שנהפך ונתחלש אותו תוקף דרע אז התחיל להתגלות מעט הקדושה בכונת בנות לוט לשם שמים ואף שגם זה (לא) היה עדיין בלא זוהמא מכל מקום כבר נתגלה קצת כונה לקיום המין במה שאמרה ואיש אין וגו' שהוא כונה לשם שמים, וזהו התחלת התגלות קדושת אור דדוד המלך ע שהוא המאיר דבר זה דכל חושך לא יחשיך ממך וגם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי כי מלכותו בכל משלה ובכל מקום יש קדושה ונפש הישראל י אחוזה באותה ניצוץ הקדושה דאתם הדבקים בד' וגו' שאין יכול ליפרד כלל, ובימי שלמה דקיימא סיהרא באשלמותא (זוה"ק חלק א' רכ"ג.) להיות לילה כיום יאיר חשב לתקן לגמרי כלעתיד שיהיה אור הלבנה כאור החמה שלא יהיה לו עוד האפלה והעלם כלל גם למראית העין כשאפילו יעשה מה שיעשה כל רואיהם יכירום כי הם זרע בירך ד' ומבשקר לי':